על עדן החלון, היה זה יום קריר, ראיתי פתיתי שלג שיורדים בקצב אחיד. חלמתי על השלג הזה כבר הרבה זמן, אבל הוא גם הפחיד אותי. הוא מייצג את השקט ואת הטוהר, אולי זה כל הטוב שבעולם?, אז למה שזה יפחיד אותי אם זה כל כך יפה? כי כל מה שיפה יכול להכאיב כשהוא עוזב ונעלם. יש לנו כבני אנוש רצון לאחוז, להחזיק, לכלוא, וזה בכלל לא לאהוב משהו זה לאהוב את הידיעה שהוא קיים ושהוא נגיש לך כשאתה רוצה אותו, את תחושת הביטחון. אז איך אפשר לאהוב את השלג, רק על עצם היותו שלג? לקבל אותו כמו שהוא ואת הדלתות הפתוחות והיפות שהוא נותן לנו אנשים כשהוא מגיע? בתוך כל הבלבול הזה הוא נותן לי רגע של שקט, שקט על עדן החלון, ובתוך כל זה בתוך הרגע של השקט גם אני שקטה.
והנה מגיע שיר על שמחה ואושר, שיר יפה על הרצון להיות בן אדם טוב יותר. איזה שמחה, הוא נותן צמרמורות של יופי כי אני מדמיינת ילדה בשדה פרחים. היא משנה את הדעה שלה והיא בגיל ההתבגרות, היא יכולה להיות גם בת 40 אבל עדיין היא מתבגרת, היא מתגברת על המכשולים שלה בעולם האהבה וחווה דברים כאילו הם היו הפעם הראשונה. בהתחלה היא עם שמלה לבנה בשדה חיטה ואז היא יושבת על הספה עם כוס קפה ועל הפנים שלה יש כבר קמטים של ניסיון ואכזבה. אבל עדיין נשאר לה הניצוץ בעניים, החיוך היפה של הנשמה שאומר אני לא וויתרתי על הטום שבעולם הזה, על הילדה הפנימית שבי, אני עדיין חולמת חלומות על חדי קרן וחרציות. נכון אז כאב, נכון אז גם יכאב, אבל זה כיף כי ככה אני חייה, באושר ולא בסבל, ככה אני לא מבזבזת את הימים שלי, ככה אני נותנת לעצמי להרגיש את הכל - כל קשת הצבעים, ככה אני מצליחה לנשום.
כמה מזל יש לי שאני יודעת לנשום, וברגעים שלא, אני מנסה ללמוד איך וזה עובר ומצליח. אז גם אם לא יחזיקו לי את היד אני אדע שיהיה בסדר, אני אנשום כל נשימה כאילו היא הנשימה הראשונה - כמו מלכה ולא כמו קבצנית שמרגישה שהנשימה היא הנשימה האחרונה.
;){kind=link}